השנקייה היא התורה הקודמת ליוגה ופילוסופיית היוגה מתבססת עליה. השנקייה מתארת את תהליך הבריאה שנוצר ממפגש בין שני פוטנציאלים: רוח וחומר (פורושה ופרקריטי). החומר הוא פוטנציאל להשתנות וזמניות ותנועה, והרוח היא פוטנציאל קבוע. המפגש בינהם יוצר את העולם כפי שאנחנו מכירים אותו.
כשאישה חושדת שהיא בהריון והולכת לרופא נשים, הוא שם את מכשיר האולטרסאונד על הבטן ואומר: הנה שק הריון (הפרקריטי קיים-החומר) ואז הוא יכול לומר: הנה הדופק! (פורושה-הרוח נכנסה ויש חיים!) ולעיתים הוא אומר: אין דופק, תהיה הפלה, שק הריון ללא חיים.
אז על מנת שיוצרו חיים יש צורך בשני הפוטנציאלים גם יחד- הרוח והחומר, רק אחד מהם לא מספיק.
התהליך של היוגה מתחיל כשאנחנו (המודעות, הרוח) גדלה ויש צורך בגילוי עצמי. בדרך כלל הסמפטום של זה הוא סבל. זה לא חייב להיות סבל גדול, אפילו אי נוחות (הבודהה קרא לזה דוקהה, צמצום המרחב הפנימי), חוסר שביעות רצון, תסכול, חוסר תכלית. הסבל גורם לנו להתחיל חיפוש, ואם יש לנו מזל, נפלנו על מורה טוב ליוגה שיראה לנו את הדרך.
הסבל של האנושות מקורו באי ההבחנה בין הרוח והחומר. אנחנו גדלים לחשוב שאנחנו זה הגוף וההכרה, אנחנו מזדהים עם המנגנון, נמצאים בהזדהות עם הכיווצים וההתרחבויות של המערכת שלנו, מנסים כל הזמן למצוא את העונג הבא ולדחות את הסבל שלא יבוא, וזה יוצר אצלנו פחד. מדובר בכדור שלג שהולך וגדל. למפלצת הזו קוראים אגו...
התהליך הטבעי הזה הוא מתנה שגורמת לנו להשתחרר מאשליה. החיים נותנים לנו בעיטה בתחת כדי שנתקדם. האבולוציה מובילה אותנו להשתחרר מהאגו, המנגנון ישאר כפי שהוא, אבל תגדל המודעות וההכרה כבר לא תהייה הבוס. אם קודם ההכרה התנהגה כמו סוסים משתוללים בגלל גירויי החושים, כרגע המודעות היא זו שאוחזת במושכות ובוחרת את הדרך.
מכאן גדלה ההתבססות במקום המודע ואנחנו מבינים את טבענו העמוק והאמיתי. הטבע של הפורושה, הפוטנציאל המודע, הקבוע והבלתי משתנה. ליוגה יש דרך נפלאה לגרום לנו לזהות את המתבונן.
במקום הזה של המודעות אין רווח ואין הפסד, אין זכייה ואין אבדן, אין אף אחד מצמדי הניגודים. יש רק סת, צ'ית אננדה, קיום מודע ומאושר.
בעולם התופעות החומרי הכל חולף ומשתנה כל הזמן.
ולכן האמירה- מה שאמיתי אינו יכול להיאבד, הוא נצחי ואינסופי. ומה שיכול ללכת לאיבוד מראש היה זמני ובמובן הזה לא אמיתי.
נמסטה,
נינה
Comments