"כל מפגש מאפשר ריפוי, כל ריפוי מחייב מפגש."

מפגש אמיתי בין שני סוביקטים מחייב התעלות מעל ה"בא לי לא בא לי", אף אחד לא מושלם ולכל בני האדם צרכים ורצונות שלעיתים מתנגשים, וברמת האגו מפגש אף פעם לא יהיה שלם. מפגש אמיתי הוא מפגש מעבר לסוביקטיביות. הוא רגע בו מתאפשר שחרור וראייה של המהות של האחר. מפגש אמיתי הוא אהבה טהורה, ואהבת אמת היא ריפוי. מפגש אמיתי הוא מקום המאפשר לשים את ההכרה בצד, ובאמת לראות את הדבר כפי שהוא.

תהליכי ריפוי אם אינם כוללים מפגש אמיתי אינם באמת מביאים לריפוי מלא. תהליכים טיפוליים יכולים לכלול העברת ידע, יכולים לכלול חיזוק, העלאת תחושת הערך וכדומה. היוגה מסתכלת על הדברים במבט על. אני אסביר: קודם כל, אנחנו לא מחפשים לזייף שום דבר או ליצור יש מאין. מותר לאדם להיות אדם, מותר לו שיכאב לו הגב או הצוואר, מותר לו להתעצל ולפחד, מותר לקנא ולכעוס. זה הבסיסי וזה ברור שלהיאבק בזה לא יתן כלום, חשוב להבין איך המערכת עובדת על מנת לפתח את היכולת "לתפוס גלים" במקום להתערבל בתוכם כמו במכונת כביסה, אנחנו רוצים לפתח את האומנות לשוט העל הגלים, לעלות למעלה. 

אז כשאדם בא אלי ליוגה תרפיה, איך המפגש מרפא אותו?

אז קודם כל הוא בא עם בעיה מסוימת ואני רוצה לעזור לו להקל את הסימפטומים. אם כואב לו הגב בתחתון אלמד אותו פתיחות אגן, נאסוף מולה ואודיאנה בהנדה, מודעות גוף לרוטציות בירכיים והשפעתן על האגן והגב התחתון, מנחי אגן, הארכת הרווחים בין חוליות עמוד השידרה, חיזוק והגמשת הגב, כמובן נשימה ורגיעה.

מה עוד קורה בתהליך? ההבנה כשכשאני מתבונן בנשימה אני מתבסס במקום המודע. מתחיל מפגש עם עצמי. המפגש הזה הוא הריפוי האולטימטיבי ברמה הגבוהה ביותר. באיזשהו שלב האדם שוכח שהוא התחיל יוגה כי כאב לו הגב, הוא התחבר ורוצה להמשיך לפגוש את עצמו.

והיכן כאן המפגש עם המנחה של התהליך? המורה צריך להכיר את המפגש עם עצמו בצורה מבוססת על מנת לדעת להוליך את האחר את הדרך. בתהליך יש שלבים ואנחנו חייבים לתת להם את הזמן שלהם. המורה רואה היכן התלמיד נמצא לפני שהתלמיד בכלל מבין. התלמיד רואה רק את הכאב של עצמו. המורה רואה כבר את המתנה שהכאב מביא עימו.

במפגש בין המורה והתלמיד, המורה רואה את הדרך ומאפשר אותה למחפש הדרך. נמצאת שם ההבנה שהמפגש הוא הרבה יותר רחב מהמפגש האישי, האתיקה והנכונות לאפשר מרחב טרנסנדנטלי הם משמעותיים.

נמסטה,

נינה